סיוט ושמו נהיגה
בעשור האחרון אנו עדים לתופעה חדשה שהולכת ומתרחבת - פחד מנהיגה. לטענת חוקרים, האשמה נעוצה דווקא בקדמה: מחד גיסא, אנו נהנים מתשתיות תעבורה משופרות, ומאידך גיסא אורח החיים המודרני מנוון את היכולות שלנו. חרדת נהיגה אינה רק מסוכנת לנהג ולסובבים אותו, אלא גם משפיעה על הדימוי העצמי. נהיגה אינה רק פעולה פונקציונלית, אלא מייצגת את התנהלותו של הפרט בעולם. נהיגה כמיקרוקוסמוס
מאת: הילה וייס - פורסם במגזין "חיים אחרים" - גיליון אוגוסט 2012
בעשור האחרון אנחנו עדים לתופעה חדשה שהולכת ומתרחבת - פחד מנהיגה, בעיקר בכבישים מהירים. נהגים החוששים מנסיעה בכבישים מהירים חווים פחד הישרדותי המתבטא במישור הגופני והנפשי. מלבד הסבל שהוא מסב להם, הפחד מנהיגה מסכן אותם ואת הנהגים האחרים על הכביש, שכן במצב זה היכולות לקלוט את האינפורמציה הדרושה לנהיגה ולהגיב בהתאם ובזמן פוחתות באופן משמעותי.
תופעה זו נקראת ליקוי נהיגה, וביטוייה העיקריים הם קושי לנהוג בתנאי כביש מסוימים או הימנעות מוחלטת מנהיגה. הסימפטומים המלווים את התופעה כוללים תחושות עקה ופחד, עלייה בלחץ הדם, הזעה, קוצר נשימה, רעד ברגליים ובידיים ולחץ בחזה. בין הסובלים מהתופעה אפשר למצוא נהגים שנמנעים מנהיגה בכבישים מהירים, אחרים שאינם נוהגים בשעות החשכה, כאלה שנמנעים מנהיגה למקום חדש או בעלי רישיון נהיגה שנמנעים מנהיגה לחלוטין.
כאמור, יש נהגים שמרגישים חוסר נוחות ואף חרדה בעת נהיגה בכבישים מהירים. בכבישים אלה צריך לקלוט מידע רב במהירות גבוהה וברדיוס רחב, שכן בדרך כלל הם מרובי מסלולים ויש בהם מחלפים, גשרים, מנהרות והרבה כלי רכב. כולם יודעים שבכבישים מהירים מסוכן לנסוע לאט או לרדת לשוליים, ולכן נהג המועד להתקפי חרדה בזמן הנהיגה מרגיש בכבישים אלה לכוד בסיטואציה מפחידה, המאיימת על קיומו.
כדי להתמודד עם חרדות ופחדים אנו מפתחים מנגנוני הגנה שמסלפים את המציאות ויוצרים מחסומים רגשיים. מחסומים אלו, שמטרתם המקורית היא להגן מפני רגשות שליליים, מסיטים אותנו מההתנהלות הטבעית שלנו ומנהלים לנו את החיים. הם מונעים חוויות והתנסויות, עוצרים התפתחות והצלחה ואף משפיעים על הבריאות. לדוגמה, נהגים שמפחדים מנהיגה בכבישים מהירים מצליחים אמנם להגיע ממקום למקום, אך נוסעים לשם כך בדרכים עוקפות המאריכות את הדרך ומבזבזות זמן. אגב, רובם לא יודו בפומבי שהפחד הוא הסיבה שבעטיה בחרו במסלול נסיעה העוקף כבישים מהירים. לקויי נהיגה סובלים גם מפגיעה בערך העצמי שלהם, שנובעת מחוסר היכולת שלהם לבצע פעולת נהיגה בסיסית "כמו כולם" והיסטוריה של כישלונות. הערכה עצמית נמוכה על רקע ליקוי נהיגה מפריעה להם להכיר בתחומי החוזק האחרים שלהם, שעשויים לעזור להם להתגבר על מכשולים בעתיד.
"קוקטייל" של קשיים
כיצד מתפתח ליקוי הנהיגה?מקור הליקוי שונה מאדם לאדם. בחלק מהמקרים התופעה מתפתחת על רקע חוויה שלילית שקשורה לנהיגה ונצרבה כטראומה ברגש, בקוגניציה ובגוף. במקרים אחרים שורש הבעיה טמון בשילוב של קושי רגשי, דימוי עצמי נמוך, קיבעון גופני, קושי בוויסות חושי, קושי מוטורי וקושי קוגניטיבי המזינים זה את זה. ברוב המקרים מדובר ב"קוקטייל" המשלב קשיים במינונים שונים ובמערכות שונות, וכל קושי במערכת מסוימת או בסנכרון שלה עם מערכות אחרות גורר מיד קשיים נוספים. למעשה, ליקוי הנהיגה הוא סימפטום לקושי עמוק אחר שבא לידי ביטוי גם בנהיגה. חשוב להדגיש שלליקוי נהיגה אין קשר לרמת האינטליגנציה של האדם או להצלחתו במעגלי החיים.
נשאלת השאלה מדוע בעשור האחרון חלה עלייה בכמות הנהגים הסובלים מליקוי נהיגה. אחת הסברות היא שתורם לכך פיתוח תשתית הכבישים, פעילות מבורכת שנועדה לשפר את חוויית הנסיעה ולקצר אותה, להקל את העומסים בכבישים ולצמצם את תאונות הדרכים. בזכות פיתוח תשתיות התעבורה יש כיום יותר כבישים מרובי מסלולים, מחלפים, גשרים ומנהרות, שמאפשרים נהיגה במהירות גבוהה יותר אך גם תובעים מאמצים קוגניטיביים ומוטוריים גדולים יותר. במקביל, בעשור האחרון אנו נמצאים רוב שעות במצב נייח, מול מסך המחשב או מסך הטלוויזיה, והגירוי הקוגניטיבי מגיע ממקורות חזותיים ושמיעתיים ממוקדים ובעלי עוצמה. במצב זה שאר המערכות והחושים מגורים פחות והסנכרון ביניהם יורד. כלומר, התפקודים המוטוריים - תנועה, קואורדינציה, עבודת עיניים וראייה מרחבית - אינם מתפקדים ביעילות מרבית ובסנכרון עם מערכות החישה ועם התפקודים הקוגניטיביים והרגשיים. מחקרים מראים שקשיים בתפקוד הגופני גוררים באופן ישיר ומיידי גם קשיים רגשיים. לכן אחת ההמלצות לסובלים מליקוי נהיגה היא לתחזק את הגוף באופן קבוע באמצעות תנועה המשלבת קואורדינציה, הנאה וחשיבה, כדי לשמור על הבריאות ועל תפקוד גוף=נפש תקין. עיסוק קבוע בפעילות גופנית תורם לחידוד החושים ולנשימה עמוקה ובריאה יותר, ובכך משפר את התפקוד בנהיגה. מחקרים מראים שפעילות גופנית תורמת גם לשיפור תפקודי המוח, יכולת הניווט, הקואורדינציה וחלוקת הקשב – כולם תפקודים הכרחיים לנהיגה.
המלצה נוספת לסובלים ממתח שרירי או מלחץ בזמן הנהיגה היא לגייס כלי בסיסי: הנשימה. לא מדובר בנשימה רגילה "הישרדותית" שמתבצעת באופן אוטומטי, אלא בנשימה מודעת המאפשרת לחמצן ולאנרגיה להגיע לכל תאי הגוף והמוח. לטענת חוקרים שונים, כאשר אנו מספקים לגוף ולמוח הרבה חמצן, כל התפקודים משתפרים והמערכות עובדות באופן מדויק ומסונכרן יותר.
תפקוד אוטומטי
רובנו נוהגים "על אוטומט": איננו משקיעים מחשבה באופן הפעלת הרכב, אלא עסוקים בקליטת המתרחש בכביש כדי להגיב בהתאם ובזמן. בוודאי קרה שנהגתם ברכב בלי להיות נוכחים לגמרי לאורך כל הדרך, וקטעים שלמים ממנה לא נחרטו בזיכרונכם. אין מה לדאוג או להילחץ מכך. מצב זה נורמלי לחלוטין, ורוב הנהגים מתעוררים מהתפקוד האוטומטי כשהם נדרשים לתפקד בסיטואציה חריגה. ואולם, בניגוד לנהגים אלה, אנשים הסובלים מליקוי נהיגה מתקשים לשנות מצבי עוררות ולהגיב במהירות. נוסף על כך, כשנוסעים ברכב עם חלונות סגורים יש תחושת בידוד מסוימת מסביבת הכביש, ולכן לא מפתיע לראות בכביש נהגים שמחטטים באף או עושים פעילות אחרת שלא היו מעזים לעשות אותה בפומבי. תחושת הבידוד גורמת לכך שנהגים שיש להם "ראייה מרחפת" אינם "מתעוררים" בזמן ממצב הנהיגה האוטומטי ולכן אינם מצליחים להגיב בהתאם ובזמן. מי שיש לו ראייה מרחפת צריך להיות מודע לנטייה זו. המודעות לכך מאפשרת לנהג לקלוט שהוא נמצא במצב של ראייה מרחפת ולהעיר את עצמו באופן מודע ויזום באמצעות מגוון כלים כגון נשימה מודעת, הנעת הראש מצד לצד, פמפום של כפות הידיים (שתורם להזרמת דם לכל חלקי הגוף) ועוד. כמו כן, מומלץ לבצע פעילות גופנית המסייעת באופן כללי בשמירה על ערנות לאורך זמן ובצמצום הבריחה למצב של ראייה מרחפת. כדי לנהוג באופן נכון ובטוח הנהג נדרש לשלוט במיומנויות נהיגה, לנהל נכון את הקשב שלו ולצמצם הפרעות והסחות דעת. אצל רוב הנהגים ניהול הקשב נעשה באופן טבעי ואינטואיטיבי. עם השנים, ככל שאדם מתבגר, הוא נאלץ להתמודד עם כמות רבה יותר של נושאים ולהקצות להם משאבי קשב מתאימים, והניסיון המצטבר מגדיל את יכולת ניהול הקשב שלו. לחלופין, ניהול קשב כושל והתמודדות לא יעילה עם עומס יתר עלולים להוביל לתחושות של עקה ולחוסר אונים בנהיגה, שיובילו להחלטות שגויות בכביש, לתאונות, להימנעות מנהיגה או לנהיגה סלקטיבית.
בשנים האחרונות נערך מחקר משמעותי בתחום הבטיחות בדרכים על "השפעת חוסר תשומת לב של נהגים במקרים של תאונות וכמעט תאונות". המסקנה העיקרית של המחקר הייתה שחוסר תשומת לב של נהגים הוא הגורם העיקרי לתאונות דרכים ולכמעט תאונות דרכים. כמו כן, ב=80 אחוזים מהתאונות וב=65 אחוזים מה"כמעט תאונות" נמצאו מאפיינים של חוסר תשומת לב בשלוש השניות שלפני התאונה (Virginia Tech Transportaion Institute, 2006).
הפרעת קשב וריכוז
אצל נהגים בעלי הפרעות קשב וריכוז בעיית הקשב היא מובנית, ולכן הם עלולים להוות קבוצת סיכון בכביש, אם לא ילמדו לנהל את הקשב באופן נכון ולנטרל גורמים מסיחי דעת. הפרעות קשב וריכוז מאופיינות בקושי בחלוקת קשב, בדעת המוסחת בקלות, באימפולסיביות (לדוגמה, התנהגות המקדימה את החשיבה) ובהיפראקטיביות (תנועתיות יתר וחוסר מנוחה). מחקרים מראים שנהגים הסובלים מהפרעות קשב וריכוז מעורבים פי ארבעה עד פי שמונה בתאונות דרכים קשות מנהגים שאינם סובלים מהפרעות אלה.
הבשורה הטובה היא שאפשר לשפר ולשכלל את ניהול הקשב בנהיגה בכל גיל. ההמלצה החשובה ביותר היא לצמצם את כמות המסיחים ואת עוצמתם ולהפנים את העובדה שהם מתחרים על תשומת לבו של הנהג ומפריעים לו להתרכז בנהיגה. לכן יש להימנע או לצמצם את השימוש בטלפון סלולארי בזמן הנהיגה (גם אם מותקנת ברכב דיבורית) וכן להימנע מפעילויות נוספות בזמן נהיגה כגון שינוי תחנת רדיו, החלפת דיסק או עישון.
מחקר מרתק נוסף דיווח על כך שנהיגה עם מנגנון נהיגה ידני (הילוכים) בטיחותי יותר לבעלי הפרעות קשב וריכוז, בהשוואה לנהיגה עם מנגנון אוטומטי. נהיגה בגיר ידני אינה מתאימה לכל נהג, אך זו בהחלט אפשרות שכדאי לבדוק.
אפשר להשתמש בטכנולוגיות המסייעות לנהג באיסוף מידע רלוונטי, במיון המידע ובניתוחו בזמן אמת ומתריעות בפניו על סכנות מיידיות. הכוונה היא להתקנת מערכות המתריעות על סטייה מנתיב או על אי שמירת מרחק מרכב הנוסע לפנים. אמנם השימוש בטכנולוגיות אלו דורש תרגול והסתגלות, כיוון שההתרעות עלולות להכניס את הנהג למתח בזמן נהיגה, אך היתרונות שלהן אינם מבוטלים, בייחוד לגבי אנשים עם בעיות קשב וריכוז.
גם לפעילות גופנית מאתגרת ונכונה יש השפעה מוכחת בשיפור הקשב והריכוז, בהפחתת פעילות יתר ובהעלאת המיקוד.
נהיגה כמיקרוקוסמוס
מחקרים מסוימים מדברים על כך שנהיגה אינה רק פעולה פונקציונלית. הנסיעה במכונית מייצגת במקרים רבים את התנהלותו של הפרט בעולם הסובב אותו, אל מול הסכנות וההזדמנויות שבחוץ, אל מול התוקפנות החיצונית והפנימית ואל מול הקונפליקטים שעמם הוא מתמודד. בהקשר זה הנהיגה יכולה לשמש מיקרוקוסמוס, מעבדה אנושית להבנה עמוקה יותר של האישיות (Organisational & Social Dynamics, 2007).
כל נהג חווה קשיים בניווט ליעד שנמצא באזור לא מוכר, אך מתברר שגם בנהיגה מחשבה מייצרת מציאות: נהג שמאמין שחוש ההתמצאות שלו גרוע ייתקל בקשיים בניווט, בבחינת נבואה המגשימה את עצמה. מהרגע שהוא ידע שהוא צפוי לנהוג למקום שאינו מכיר, הוא יחוש בלחץ שילך ויתעצם ככל שיתקרב מועד הנסיעה. המודעות לתהליך הזה בשילוב עם ידע, כלים ותרגול יכולה לסייע לאותו נהג להרגיע את עצמו ולהאמין שהוא מסוגל להגיע ליעד. ככל שהוא יצבור חוויות של הצלחה בניווט, כך הוא ייצר לעצמו מחשבה ואמונה חדשות, אשר יעצימו אותו כנהג. בצורה כזו אפשר לשבור את מעגל הקסמים ההרסני הזה.
טרם היציאה לדרך למקום שלא הייתם בו בעבר או שאינו מוכר לכם דיו, מומלץ להכין מראש "סיפור דרך". מדובר בחיפוש קצר באינטרנט לקראת הנסיעה, אשר מעניק ידע, ביטחון ושקט נפשי בנהיגה. אתרי האינטרנט שמספקים מפה ומסלולי נסיעה רבים ותמצאו את מבוקשכם עד מהרה.
אפשר גם להשתמש בג'י=פי=אס או ב=Waze (אפליקציית ניווט שיתופית ללא תשלום) שמסייעים לנווט ליעד. רוב מכשירי הניווט מציגים גם את עומסי התנועה בזמן אמיתי ומתחשבים בהם לצורך קביעת נתיב אל היעד.
טיפ חשוב לנהיגה נכונה שמסייעת בניווט: בזמן נהיגה חשוב להסתכל קדימה על הכביש ועל השלטים, לא רק על אזור הנסיעה הקרוב. הסתכלות קדימה מאפשרת לראות מה קורה בהמשך הדרך ולתכנן את קצב הנסיעה ואת הניווט בהתאם.
ארגונומיה לשיפור הביטחון
ישיבה ברכב לאורך זמן עלולה לגרור נזקים ארוכי טווח לגב התחתון, לצוואר, לזרועות ולכתפיים, להפרעות בזרימת הדם לאגן, לידיים ולרגליים ולעומס על העיניים. ליקויים ארגונומיים ברכב מחריפים נזקים אלה, והוכח קשר ישיר בין חוסר התאמה ארגונומי של הרכב לנהג לתפקוד לקוי בנהיגה ולסיכונים בטיחותיים. במחקר שפורסם בבריטניה נמצא כי נהגים היושבים יותר מ=20 שעות בשבוע ברכב מועדים יותר לסבול מפגיעות בשלד ובשרירים, וכי נהיגה של יותר מארבע שעות ביום או של יותר מ=40,000 קילומטרים בשנה מעלה פי שישה את הסיכוי לכאבי גב תחתון, לעומת נהגים שנוהגים פחות מכך.
כוונון מושב הנהג בצורה נכונה תורם רבות לשליטה ברכב, לנהיגה נכונה, לשמירה על הריכוז ולמניעת עייפות. יש לכוון את מושב הכיסא כך שהרגליים יגיעו בנוחות לדוושת הבלם ולדוושת הגז. מומלץ לכוון את משענת המושב לזווית די זקופה (של 110 מעלות) ולהצמיד אליה ככל האפשר את העכוז. בזמן לחיצה על הדוושות, ודאו שהגב אינו מתרחק ממשענת הכיסא. ישיבה בכיסא המכוון בזווית של כורסת טלוויזיה עלולה לתרום לתחושת עייפות ואף להירדמות על ההגה.
התאימו את גובה המושב ליצירת שדה ראייה אידיאלי. רק לאחר שכיוונתם את מושב הנהג, כוונו את מראות הרכב באופן שיאפשר לכם שדה ראייה מרבי. כוונון מראות הרכב באופן נכון והקפדה על חלונות נקיים מאפשרים לנהג שדה ראייה גדול ותורמים לתחושת הביטחון שלו. את ההגה יש לכוון באופן המאפשר להניח את מפרק כף היד על החלק העליון של גלגל ההגה. דאגו שהירכיים לא יפריעו לתנועת ההגה.
באחיזת הגה נכונה שתי הידיים אוחזות בהגה, בשעה 15:00 ובשעה 9:00. את ההגה יש להחזיק עם כל כף היד, אך לא בחוזקה. נהג האוחז את ההגה בחוזקה מבזבז משאבי קשב, מיקוד ואנרגיה, שאמורים להיות מופנים לטובת הנהיגה. נוסף על כך, החזקה חזקה מדי של ההגה גוררת מתח שרירי באיברים נוספים ועייפות.
תזונה לנהיגה אוכל הוא הדלק של הגוף שלנו. כדי שגופנו יתפקד היטב, חשוב להזין אותו במזון מתאים. לפני נסיעה ארוכה לא מומלץ לאכול מזון שומני הגורם לנו לתחושת כבדות, כיוון שחלק מהאנרגיה שאמורה להיות מנותבת לערנות ולתפקוד שלנו בנהיגה מתבזבז על העיכול.
לפני נהיגה ארוכה מומלץ לאכול משהו קל, כדי לא לחוש רעב בזמן הנהיגה. כאשר הבטן מקרקרת, חלק מהאנרגיה ומתשומת הלב הדעת מופנה לצורך בסיסי הישרדותי – אכילה להשקטת הרעב. כדאי לקחת צידה לדרך הכוללת בקבוק מים ופרי או חטיף אנרגיה, כדי להתרענן במקרה של עייפות או ירידת מתח.
גם דיבורית עלולה להוות סיכון
מחקר מעניין בנושא חלוקת קשב, שנערך באוניברסיטת הופקינס שבארצות הברית, הוכיח כי אנשים המדברים בטלפון נייד בזמן נהיגה, גם בעזרת דיבורית, אינם רק סוטים ממסלול הנהיגה, אלא גם פוגעים במכוניות אחרות ובהולכי רגל בשכיחות גבוהה יותר מנהגים שאינם מדברים בטלפון נייד. מהמחקר עולה שהמוח אינו יכול להקדיש תשומת לב מלאה גם למשימת הנהיגה (שהיא בעיקרה חזותית) וגם למשימת השיחה (שהיא שמיעתית). החוקרים הסיקו שראייה בו=זמנית של אובייקטים שונים (נוף וכביש, שילוט וכביש) אינה מפריעה כל כך לנהיגה, כיוון שכל הגירויים שייכים לאותו חלק במוח, מרכז הראייה. לעומת זאת, ראייה ושמיעה סימולטניות פוגעות בנהיגה, כיוון שגירויים אלה שייכים למרכזים שונים במוח.
חמישה טיפים לשיפור הנהיגה
1. עיסוק קבוע בפעילות גופנית. פעילות גופנית תורמת לחידוד החושים ובכך גם משפרת את התפקוד בנהיגה.
2. צמצום הסחות דעת. הורדה למינימום של כמות המסיחים (דיבור בטלפון, שינוי תחנת רדיו, החלפת דיסק או עישון) תתרום לאיכות הנהיגה ולביטחון על הכביש.
3. כוונון מושב הנהג והמראות. התאמה ארגונומית של הרכב לנהג תורמת לשליטה ברכב, לנהיגה נכונה, לשמירה על הריכוז ולמניעת עייפות.
4. למידה מראש של מסלול הנסיעה. למתקשים בניווט מומלץ ללמוד את המסלול למקום חדש בעזרת האינטרנט ולהיעזר בטכנולוגיית ניווט כדי למנוע חרדה ולהגביר חוויות של הצלחה.
5. נשימה עמוקה ומודעת. כאשר אנו מספקים לגוף ולמוח הרבה חמצן, כל התפקודים משתפרים והמערכות עובדות באופן מדויק ומסונכרן יותר.
הכותבת מנהלת את מרכז גוף בתנועה המתמחה במימוש הפוטנציאל של בני האדם במגוון תחומים. משנת 2006 המרכז מטפל גם בליקויי נהיגה. באדיבות הירחון חיים אחרים, הירחון הישראלי האלטרנטיבי לרוחניות, לבריאות, לרפואה טבעית ולמודעות חברתית. עוד כתבות בתחום באתר: WWW.altlife.allmag.co.il
.jpg)