תחרותיות מוגדרת: "תכונת אופי נרכשת שמקורה בחינוך ו/או השפעת הסביבה, המהווה סוג של מוטיבציה הפועלת באדם ומניעה אותו קדימה להתאמץ יותר, לגייס את כל הכוחות והכישרונות שלו, להתגבר על מכשולים וקשיים." ואכן, תחרותיות היא אלמנט חיובי באדם , מניע בעל עוצמה שאין כמותו, אך במקביל להצלחה ולהישגים היא גם גובה לא פעם מחיר כבד בדמות אכזבות, תסכולים, כעסים, כישלונות ואלימות.
תחרותיות אצל ילדים נובעת מתהליך שמגיע לשיאו בגיל 5-6, אז יש הרחבת גבולות העצמיות, מודעות והתייחסות רבה יותר כלפי החברה. בשלב זה לילדים יש צורך להשוות בינם לבין חבריהם כיוון שכך הם ממקמים את עצמם, וזה בסדר.
המחיר הכבד של התחרותיות מחריף במיוחד במקומות בהם ההבנה של האדם היא שההצלחה, המקום הראשון וההצטיינות הם המדד היחיד לכבוד ולהערכה. כאשר ילד חש בעל ערך רק אם הוא במקום הראשון (והרי לא תמיד הוא מנצח), קשה לו מאוד לבנות ולבסס ביטחון עצמי ביכולותיו, כי הוא אף פעם לא יכול להיות בטוח שגם בתחרות הבאה יגיע ראשון. פרשנות כזו של המציאות מעלה את מלפס הלחץ במגוון מצבי התמודדות וזה עלול לגרום לירידה ברמת התפקוד, לאלימות ו/או להימנעות.
אז מה עושים?
האם קיימת בבית אווירה תחרותית? אווירה כזו נוצרת בעיקר כשקיימת השוואה בין אחים ")תראה איך אחיך הגדול עוזר/לומד/מתחשב, למה אתה לא כמוהו,(" או בין הילד לחבריו ")תראה איך החבר שלך משחק טוב כדורגל," או "למה את לא משתתפת בחוגים כמו כל החברות שלך.(" כשההתייחסות לילד נעשית בעיקר בהשוואה למישהו אחר הוא אינו לומד להכיר ולפתח את הדברים הייחודיים והנכונים לו. הוא גם לומד שאין דבר כזה להעריך מישהו ביחס לעצמו, כי הוא תמיד נבחן, מוערך או נשפט ביחס למישהו אחר.
הדרך הנכונה והמועילה ביותר היא ללמד את הילדים לבחון את התקדמותם והצלחותיהם ביחס לעצמם בלבד, תוך שימת דגש על התהליך ולא רק על התוצאה. כך למשל, במקום לשאול את הילד מי קיבל את הציון הכי גבוה במבחן, שאלו אותו אם הצליח לשפר את הציון בהשוואה למבחן הקודם.
החיים הם לא שחור או לבן – החוויה, ההתנסות, האומץ לעשות משהו חדש מאפשרים לימוד הבנה וגדילה. יש ילדים שכ"כ פוחדים לא להצליח, עד שהם מעדיפים להימנע מאשר לעשות, כי הם עלולים חלילה לא להיות במקום הראשון או להיכשל– ולאורך זמן זהו מצב "לא בריא". מאוד חשוב להעביר לילדים מסר שהתוצאה היא לא הדבר החשוב, אלא עצם ההתנסות, המשחק המשותף וההשתתפות בחוויה. הקפידו לפרגן לכל בני המשפחה גם על ניסיונות והתנסויות ולא רק על תוצאות.
דוגמא אישית - שימו לב לעצמכם ועד כמה אתם כהורים מפגינים תחרותיות. כשההורים עצמם משתפים ומספרים רק על הישגים והצלחות, וכשהם לא מצליחים במשהו הם פשוט לא מספרים על זה, המסר שעובר לילדים הוא שבבית הזה אין מקום למפסידנים. גם כשההורים בתקשורת בינם לבין עצמם משתמשים במסרים כגון "אני יודע/ת יותר טוב ממך מה נכון לילדים" או "את/ה תמיד טועה" המסר התחרותי עובר. הילדים שלנו הם "תמונת ראי" שלנו, ולכן חשוב שקודם כל נבדוק את עצמנו ומה אנו משדרים, לפני שאנו מנסים לתקן בילדינו את מה שאנו לא אוהבים בעצמנו.
מהי רמת הציפיות והדרישות שלכם מילדיכם? ציפיות הן דבר חשוב. כשלא מצפים מילד לשום הישג או תוצאה הוא עלול להבין שאין מה לצפות ממנו, אין לו יכולת, אין לו כישרונות וחבל להתאמץ. מצד שני, כשהציפיות הן גבוהות מידי הסיכוי שהילד לא יעמוד בהן גדול ואז הוא עלול להרגיש תסכול, שאכזב ולקבל על כך עוד בקורת. לכל הפרפקציוניסטים - חשוב שתבינו ותעבירו לילדיכם מסר שאין דבר כזה מושלם. מי שטועה או שלא מגיע ליעד שלו – זכה בהזדמנות ללמוד משהו חדש, הוא זכה בהזדמנות להשתפר, לחוות ולגדול.
למילים יש כוח! הקפידו להשתמש במילים "חיוביות", לפרגן הרבה לילדים שלכם, לחזק אותם, לתת להם תחושה שלא משנה מה יקרה – אתם תאהבו אותם ותמיד תהיו שם בשבילם. אולי לכם בפנים המסר הנ"ל ברור, אך עד שלא תגידו אותו, תחבקו ותהיו שם שוב ושוב למען הילדים שלכם, הם לא יצליחו להבין ולהפנים את המקום הבטוח והמרגיע שאתם מספקים להם. מקום בטוח יאפשר להם להוריד לחץ, להתנסות, להצליח או לטעות ולהמשיך הלאה.
כל אחד הוא ייחודי ומיוחד – למדו את ילדכם שכל אחד הוא שונה, שלכל אחד יש משהו אחר להציע, ושהגלגל יכול להתהפך. היום אתה טוב יותר במשהו או שיש לך משהו שאין לאחר, ומחר זה יכול להשתנות. שום דבר הוא לא דטרמיניסטי, אם יש משהו שרוצים להשיג ולשפר בשביל עצמך – זה מצויין – כל עוד זוכרים להסתכל על הדרך, על ההתנסות והגדילה עד שמגיעים ליעד, ולא כדי "לצמצם פערים" עם מישהו אחר או בכדי להוכיח שאני טוב יותר מהאחר. השתדלו להקנות לילד ראייה רחבה יותר. ההשוואות והתחרותיות באים ממקום מאוד צר, כי בצמרת יש מקום רק לאחד, אנחנו צריכים להראות שיש מקום לכולם.
להסתכל על חצי הכוס המלאה - דימוי עצמי חיובי, ביטחון בכוחות ותחושת ערך נבנים אצל ילדים כשזה האופן שבו מתייחסים אליהם הוריהם. הילדים מבינים מי הם בעיקר מהאופן בו ההורים או הסובבים המשמעותיים מתייחסים אליהם. כלומר, הורים שמעודדים ולא מבקרים ויודעים להדגיש את החיובי לפני שמצביעים על השלילי (גם כשהכוונה היא שהילדים ילמדו מהשגיאות שעשו.( כשהילד בטוח במקומו במשפחה ובערכו כאדם הוא יכול להפנות התחרותיות שלו עם המשאבים שברשותו לקידום המשימה שלפניו. הוא פנוי ללמידה, פתוח להתנסות ומוכן גם לשגות. לעומת זאת כשהילד נושא דימוי עצמי פגיע ושברירי, הוא לא פנוי רגשית למקד את כוחותיו מול משימה, ולו גם הפשוטה ביותר.
ערכים – תפקידנו כהורים להקנות לילדינו ערכים להתנהלות עם עצמו, עם משפחתו ובחברה. חשוב להזכיר ולתרגל שוב ושוב, לכל בני המשפחה, ערכים כגון: הבנה והתנהגות של "ואהבת לרעך כמוך", סבלנות הדדית, יחס גורר יחס, מתן כבוד לאחר, זו זכות ולא מובן מאליו שאנו בריאים ומתפקדים – חשוב להיות מודע לכך ולהעריך את זה.
לפרגן למפרגן – חשוב מאוד לתת חיזוקים חיוביים לילד שמנסה לעשות משהו, בין אם הצליח או לא הצליח בפעילות. לדוגמא: כשיש יותר מילד אחד אז לעיתים יש מצבים בהם יש מנצח אחד – ואז חשוב לפרגן קודם כל לכל מי שהשתתף בפעילות ואז למנצח ואז חשוב לבקש גם מהילדים שיפרגנו זה לזה. אפשר גם לפרגן להורים שהשתתפו בפעילות ולקחו חלק. אח"כ אפשר להגיד: "זה נעים לי שאתם מפרגנים זה לזה". חשוב להתמיד לעשות זאת, גם אם בהתחלה זה מרגיש מאולץ, על מנת לפתח מודעות לפרגון ובהמשך זה ייטמע כחלק מההתנהלות השוטפת.
להיות חלק מהמשפחה - האמון בעצמם ותחושת המסוגלות נבנים אצל ילדים מתוך התנסויות. מגיל צעיר מאוד יכולים ילדים (ולרוב הם גם מבקשים ושואפים לכך) לקחת חלק ולהשתתף בשגרת החיים בבית. כך הם לומדים ומבינים שהדרך להיות חבר משמעותי במשפחה ובחברה היא לעשות, לעזור. רק דרך עשייה ותרומה - שמתאימות לגילם ולהתפתחותם - חווים הילדים יכולת אמתית ומבססים את ביטחונם העצמי. וכאשר הדימוי העצמי של הילד הוא של מי שבאמת יכול - הוא גם משיג ומצליח.
משחק לחיים – לעיתים רבות כאשר ילד תחרותי משחק עם בני משפחתו או עם חבר , משחק קלפים ,לצורך הדוגמא: מה שקורה הוא שכאשר הוא מנצח - זו שמחה גדולה. אך כשמישהו אחר מנצח, הוא כועס, לא רוצה לשחק, בוכה עד כדי התפרצויות זעם ואלימות. אם הצלחנו לחזיר אותו להמשיך לשחק הוא עלול לנסות "לתחמן" ולקחת לעצמו קלפים "טובים" כדי שינצח. מה עושים? התמודדות עם חוסר הצלחה זה דבר נרכש שדורש התנסויות רבות. קושי בהתמודדות עם חוסר ניצחון קשורה לעיתים לקושי של הילד להפריד בין הישיגיו במשחק לבין הדימוי העצמי שלו. חשוב לעשות שני דברים: מצד אחד להיות אמפטי לכעס של הילד ולתחושות אכזבה שלו גם בחיבוק וגם בהסברים ומאידך, חשוב להסביר שבמשחק יש כללים, לפעמים הוא ינצח ולפעמים חברו, ההנאה מהמשחק עצמו זה הדבר המהנה, הבילוי המשותף ולא התוצאה בלבד. שתפו שאתם מאוד נהנים מהבילוי המשותף אתו ללא תנאי מי ינצח.
לסיכום, משחק הוא "משל" להתנהלות בחברה בחיי היומיום ודרכו הילדים מפתחים מיומנויות חשובות שילוו אותם בחייהם.
ילד "שלא יודע להפסיד" ושמשתמש באלימות כאשר הוא לא ראשון בדר"כ הנו ילד עם דימוי עצמי נמוך, שחש שהוא חייב את ההוכחות של להיות ראשון כדי להוכיח לעצמו שהוא שווה . תחרותיות עלולה להעלות את מפלס הלחץ וכתוצאה מכך את רמת האלימות והתסכול מחוסר הצלחה. ילד שמתנהג כך זקוק להמון פרגון, תמיכה ותפיחה על השכם על התנהגות רצויה ועל הישגים , חשוב לפרגן לו גם לאחר שהצליח או שניסה, להעביר לו מסרים: כל הכבוד שניסית, שחשוב ליהנות מהדרך ומהתהליך ולא רק התוצאה היא שקובעת, רק מי שטועה לומד איך להשתפר ובפעם הבאה הוא יהיה טוב יותר, מי שמתאמן מצליח יותר. את המסרים הללו חשוב לתת ולתרגל בקרב כל בני המשפחה.
.jpg)
